לב שבור

"אני חושבת שיש לי פצע בלב.."

כשמתקרבים -הוא כבר לא דוהר

כמו פעם,

רק דופק בהיסוס,

יודע שאיש לא יפתח,

כי איש לא נמצא,

ואין מי שישמע.

אז הוא שותק מילים

כבר שכח את התחביר,

איך לחבר.

איזה מילה לשים,

ועל מה אפשר לוותר.

ומה עושים כחשוך,

ואיך ממלאים את החסר.

ואחרי שעות של מחשבה,

שורות של מילים,

רגע לפני שנרדם-

מחבר משפט שלא יגיד.

ובבוקר מתעורר,

לרגע מתוק שוכח לכאוב

ואז נזכר.

איך היה מתעורר תפוס,

מקפיצות של שמחה,

גלגולים.

איך הוא גדל גדל,

עד שראו לה על הפנים

והאדימה.

והוא מדמיין, מדמם

מכתים את המחשבות,

יש לו פצע,

שהוא כבר לא יחבוש.

כי אז כשנכבש,

היא הייתה בעננים.

ועכשיו לא זכרה את הקשירה,

לא חשבה שאי פעם תצטרך

"נצח" נשמע לה ככ ארוך.

אבל הזמן עובר מהר כשנהנים...

והיא לא שמה לב

ועכשיו אין לה לב לשים.