נפש של אמן

כל אומן, הוא גם קצת ילד,

קצת יותר משאר האנשים-ילדים.

וכשכולם מאמינים למשחק החיים

הוא הולך לפינת היצירה

ונשאב לעולם שאין בו גבולות.

מסתכל על העולם בעיניים מתלהבות

של מי שעדיין לא למד להכיר

והכל חדש לו.

לומד איך דברים נראים,

איך השמים מרגישים כשהשמש שוקעת

ומה הריקוד של העננים

איך עושה אריה נבוך

ואיזה טעם יש לאכזבה.

איך זה מרגיש לצפות

להתאהב, להתכווץ

להשתוקק חזק חזק

ולרצות להיעלם.

כמו בפעם הראשנה,

מוצף רגשות חדשים

שייצאו רק על הדף

ומרגיש גם דרך אחרים.

הנדנדה תהיה שם, לסחוב חלק מהבדידות,

והירח יסתתר איתו ביחד

העננים ישברו איתו

עד שלפעמים נדמה

שהרגש שלו מוצף, עולה על גדותיו

וממלא את כל העולם.

ומי שיסתכל קרוב קרוב

ויחכה בסבלנות גם כשריק

יוכל לגלות ביצירה דברים מתוכו שהשאיר שם

שזלגו קצת החוצה לדף.

ומי שיתעמק יראה

חלקים שהסתיר ומחק

נשארים כמו צלקת על הדף

שמתגלה בליטוף עדי.

ואחרי שהיצירה הושלמה,

הושלמה לבינתיים.

הוא מסתובב ברחבי הגן

אדום מהתרגשות

ומתוח מציפייה

מחפש עיניים שיתלהבו ממנו

יקבלו חלק משלל הרגשות.

ובדרך אליהן יחווה בדרך הרבה עיניים עייפות,

כבויות.

בשביל עיניים

שתידלק בהן פעימה.

עיניים אוהבות

שמחפשות בין כל ההסחות

מילה שתחבק, שתבין.

מרוגש, חוזר לפינת היצירה

ליצור עולם חדש

ולאט לאט עוד חלקים ממנו

מתקבלים בעולם שבחוץ

מוצאים להם עיניים אוהבות

והוא אוהב טיפה יותר.